ערב חג עם ילדים

ערב חג הוא ערב מלחיץ.

כל המשפחה בוחנת ובודקת: מה השתנה?

האם השנה הילדים שלכם כן ממושמעים וכן יושבים בשולחן ואוכלים את הגפילטע של סבתא? האם השנה הם כבר הפסיקו לצרוח וללכלך את החולצה הלבנה? האם הם יקשיבו להורים שלהם לשם שינוי כשהם יבקשו מהם קצת שקט ושיפסיקו להתרוצץ סביב השולחן ולעשות לכולם כאב ראש…

רק דבר אחד שוכחים כולם. המבוגרים שכבר מזמן שכחו מה זה להיות ילד או איך זה לגדל ילד, וגם ההורים שעבורם ערב חג הוא פשוט ערב מלחיץ.

כולם שכחו שדבר אחד לא השתנה ולמרות שעברה שנה, הם עדיין ילדים.

ילדים שצריכים להתרוצץ, ילדים שאולי לא היו צריכים להתלבש בלבן או לפחות לא לפחד שזה הולך להתלכלך, ילדים שלא רוצים לא להקשיב, הם פשוט מאוד מאוד מתרגשים, ואולי גם עבורם הערב הזה הוא קצת מלחיץ.

ילדים שמאוד אוהבים את ההורים שלהם, והם לא רוצים לא להקשיב, אבל הם גם פשוט צריכים להיות ילדים, כי זה מה שהם, ילדים.

והציפיות מהם, איך נאמר… קצת גבוהות, אולי קצת לא אפשריות.

אז אולי השנה ננסה להנמיך ציפיות. אולי השנה ננסה לזכור את מה שעבורם לא השתנה, והוא גילם הצעיר, הצורך בלהשתולל ולהתרוצץ.

ואם נוכל, רק אם נצליח, אולי גם ננסה להיות קצת איתם בערב החג הזה, ולא רק מסביב לשולחן. אולי כל מה שהם רוצים זה יד מחבקת, נשיקה מחזקת או כמה מילים שיגידו להם שהם ממש מקסימים כמו שהם בדיוק, ככה, ילדים.

אולי נוותר על שיחה אחת מיני רבות שם בשולחן של הגדולים, ונשב איתם מסביב לשולחן הילדים, נשאל אם יש משהו שהם צריכים.

אולי נבדוק אם הם רוצים את החולצה להחלפה, גם אם היא לא לבנה, אולי הם ישמחו להיפטר מהג'ינס או נעלי החג שהיינו ממש חייבים בשביל התמונה.

אולי אם נשאל, ונהיה, ונתקרב, הם פתאום ינמיכו את הקול, יחייכו אלינו, אולי הם יקשיבו למה שאנחנו אומרים ומבקשים. אולי.

ואם למישהו מהמשפחה עדיין יהיה מה לומר, או להסתכל או לבחון… נוכל למקד את המבט שלנו במה שחשוב באמת, באלה שסומכים עלינו ושאין בהם טיפת שיפוטיות אלא רק רצון מאוד עמוק שנסתכל עליהם לפעמים, קצת יותר.

חג שמח עד כמה שאפשר והלוואי שגם 133 המשפחות הכואבות ירגישו קצת חופשיות ממש בקרוב.