זמן אמא

"היום אני אוסף אותם. את כולם. לכי לקניון, לכי שבי עם חברה, תעשי מה שבא לך", הוא הפתיע פתאום.
בראשי אני מבינה שזה כנראה בגלל ההתבכיינות היומית שלי אתמול בערב, על כך שאני כל כך מותשת, שאין לי זמן לעצמי, שהכל אינטנסיבי מדי, שמהעבודה לילדים ומהילדים לעבודה אני מרגישה שלא נשאר שום מקום בשבילי, שאני לא שומעת את המחשבות של עצמי כבר יותר מדי שנים, ש… שאמשיך?
אז לא היה צורך שאמשיך.
בן זוגי הנפלא שבשכל עשיתי לפני עשור כשהתחתנתי איתו, הבין בחושיו החדים מה אני צריכה.
זאת אומרת, הייתי מעדיפה חופשה של שבוע בחו"ל בלי הילדים, ואחר כך חופשה של עוד כמה ימים עם הילדים, הייתי מעדיפה גם שיתלווה לזה הרבה כסף שנוכל לקיים את כל מה שאנחנו רוצים, אולי גם הייתי רוצה אשת מקצוע מתחום הנפש שאוכל לשוחח איתה אחת לשבוע, סתם ככה לפרוק ולבכות.
אולי הייתי שמחה גם לבית עם בריכה ויש עוד כמה דברים שהייתי שמחה לקבל ליום ההולדת הבא, אבל כן, בשלב הזה אני אסתפק גם באחר צהריים פנוי בשבילי, לבד, שאוכל לשמוע את המחשבות של עצמי ולבנות לעצמי תכניות.

אז הנה אני יושבת פה, על ספסל אבן מאולתר באמצע הרחוב.
לא בקניון ולא בבית קפה, גם לא שותה את הבירה שישבה לי בפנטזיה, אלא סתם, על ספסל אבן באמצע הרחוב.
וכותבת.
כי לפעמים זה כל מה שאמא צריכה. רגע של שקט, רגע לעצמה. בלי דאגה, בלי המסכה, רק רגע שהיא תוכל להיות עצמה ובשבילה.

אני לא מתייפייפת ולא רוצה לצאת מתנשאת מעצבנת, אבל אם יורשה לי, ממרום ניסיוני בדקות האחרונות… עצה קטנה לי אליכן האמהות, קחו הפסקה! לפעמים, קחו קצת יותר מדקה! זה מותר לנו וזה חשוב כל כך.
לא משנה בני כמה הילדים, הם צריכים אותנו חיות, מאושרות, מסופקות. מלאו את המאגרים בשבילכן וגם בשבילם, מלאו עוד ועוד, בכל רגע שאפשר.
ואם זה בסדר, בבקשה, שאחת מכן לפחות תזכיר גם לי בפעם הבאה?…

אז למה כל כך קשה לנו לקחת זמן-אמא?
כן, יש כאלה שזה קל להן, שמעתי שיש כאלה שהכניסו לשגרה אימון יומי/שבועי, דייט עם בן/בת הזוג או חברה, או שהן פשוט נשארות בעבודה לשעות נוספות וחוזרות אחרי שהילדים כבר במיטות…
אבל לאלה שקשה יותר לקחת את הזמן שמגיע להן, אפשר הסבר? למה רגשות האשם מתלווים לכל זמן בנפרד, למה זה צריך להיות תמיד כל כך קשה?

לא לא, אין לי מסקנה סופית וטיפים להמשך. אני באמת תוהה, למה זה לא מצליח פשוט לעבוד?
כתבו לי בתגובות ואולי נצליח לעלות על זה ביחד, כי אתן יודעות מה אומרים, תגובות לפוסט ודיון מעשיר הוא חלק מהפתרון…