המשפחה החדשה שלי

העבודה הזו אמנם דרשה מאיתנו, כמשפחה, לשנות את רוב המנהגים וההרגלים שלנו – אבל יחד עם הקושי הגיע גם משהו מדהים: הזדמנות לגדול, ללמוד ולגלות כמה אנחנו חזקים ביחד. דבר נוסף שגיליתי בדרך, דבר די מדהים – שאני לא רק אמא! יש לי כישרונות, יש לי תחומי עניין, אני יכולה להועיל ולא רק לילדים, והכי אהבתי – אני יכולה להרגיש מוערכת. למרות האתגרים, אני מגשימה את עצמי בעבודה. כמעט בכל יום אני חוזרת עם חיוך, מסופקת, ולמרות שכבר חושך ואני רואה אותם הרבה פחות, אני נמצאת איתם הרבה יותר. זה לא רק התפקיד או העבודה – זה המקום שבו אני באמת מצליחה לבטא את עצמי, ואני מרגישה שזה מתממש בכל יום שעובר. 

הדברים שעזרו לנו למצוא את האיזון המשפחתי

1. להתמקד באיכות ולא בכמות –  יש לנו הרבה פחות זמן משותף, אבל הוא הרבה יותר איכותי. אם זה כי אני שמה את הפלאפון יותר בצד, או כי באמת באמת התגעגעתי אליהם כל כך, והחיבוקים הם הכי אמיתיים שיש. אני חוזרת הביתה מצד אחד שמחה ומסופקת, ומצד שני עם המון געגועים אליהם, והזמן שלנו ביחד איכותי פי כמה.
2. מתארגנים מראש – תמיד עבדתי עם לו"ז מסודר, אבל עכשיו זה אפילו יותר הכרחי. מפגשי חברים קובעים מראש או שמשאירים מקום לספונטניות ומבינים שרוב הסיכויים שזה לא יצליח, וזה בסדר. מכינים ארוחות מראש ומחלקים למנות למספר ימים, עושים כביסות בימים קבועים בשביל שתמיד יהיו בגדים בארון, מתכננים דברים מספיק זמן מראש וכותבים הכל בשביל לא לשכוח.
3. מרגילים את הילדים לסדר החדש – אם זה אומר שהם עוזרים יותר בבית, שהם צריכים להתגמש בדברים מסוימים או לשנות הרגלים כמו שאנחנו עשינו. מדברים על זה מראש, מסבירים ומספקים פתרונות אם צצות התנגדויות. ויש תקופת הסתגלות, והו – היא לא קלה. אבל היא עוברת. 
4. לשחרר רגשות אשם ולשחרר "מושלמות" – כן אני יודעת, קל להגיד וקשה לעשות, אבל חייבים. רגשות האשם מול בן הזוג שפתאום נמצא הרבה יותר עם הילדים היו קשים, אבל מדברים על זה ומוצאים פתרונות שטובים לשנינו. רגשות האשם מול הילדים תמיד יהיו קשים, אבל גם איתם מדברים ואפילו הסברתי להם כמה טוב לי עכשיו ושזה שינוי לטובה, להיות קשובים אליהם ולמצוא איפה אפשר "לפצות" (למשל זמן איכות עם כל אחד, שיחות לפני השינה, ליטוף באמצע היום, חיבוק בוקר ארוך לפני שאני יוצאת ועוד). ובעיקר להבין שיש ימים שכל זה לא יעבוד ואני ארגיש חרא עם עצמי. וזה גם בסדר.

אנחנו מטיילים פחות, רואים פחות משפחה ופחות חברים, אבל גם בתוך השגרה העמוסה אני מתחילה להבין שצריך לעצור רגע, להעריך את מה שכן הגענו אליו וכמובן לכתוב על זה כי זה מה שאני עושה.

אני אשמח לשמוע איך זה במשפחה שלכן. עד כמה אתן מצליחות לשמור על איזון עבודה-משפחה, איפה נמצאים רגשות האשם ולאיזה פתרונות הגעתן. תכתבו לי!