חופש פסח ואיפה כל הכיף שהובטח לי?

השנה, בפעם הראשונה מאז שנולדו הילדים, קיבלתי שבוע שלם של חופש בפסח. לא “יום פה, חצי יום שם”. לא “עובדת מהבית אבל זמינה בטלפון”. חופש אמיתי. עם לוח שנה ריק וראש מלא בתוכניות.

דמיינתי את זה כמו חופשה בחו”ל – רק בלי הדרכון: ימים של שמש, פיקניקים בטבע, קפה בבוקר, ילדים רכים כמו פרסומת לקורנפלקס, זמן זוגי, זמן לעצמי, אולי אפילו רגע לכתוב או לקרוא.

מה קיבלתי בפועל? ארבעה חולים. מתוך חמישה (כולל אותי, כן?). זה התחיל מהקטן, עבר לגדול, עבר לאבא שלו, חזר לאמצעי – ומה איתי? לי לא מגיע להיות חולה ולשכב קצת במיטה? כבונוס – הקטן פיתח חרדת נטישה ודבוק אליי כאילו אני מטען נייד של רגשות. לא זז ממני. לא ישן בלעדיי. לא נותן לי לנשום, לחשוב או אפילו לפנטז על דקה של שקט.

הבית הפך למין מרחב זמן עקום כזה שבו השעון תקוע על 6:00 בבוקר. כל הזמן. הטלוויזיה עבדה שעות נוספות, הסבלנות שלי קרסה, והחלום על “שבוע חוויות” התחלף בשאיפה אחת פשוטה: שייגמר כבר. לא היה פה שום חול המועד, היו רק מועדים קשים מאוד. מרגישה מותשת כאילו הרגע חזרתי ממרוץ שליחים – אבל איפה השליחים ולמה אף אחד מהם לא מחליף אותי?

והכי קשה?
הפער בין מה שחשבתי שיהיה – לבין מה שהיה באמת. התחושה הזו של אכזבה מהמציאות, כשכל מה שרציתי זה רק לנשום. איפה כל השמש, השלווה, הקפה של הבוקר, החוויות עם הילדים? אז אני מבקשת חופש נוסף. ריפליי. גרסה חדשה. בלי חום, בלי בכי, בלי טירוף. ואם אפשר – גם בלי אזעקות, כי בואו, די.