ההצגה החדשה של ספר הג'ונגל

בוא הנה מוגלי, הפתעת לטובה.
זה נכון שעברו בערך שלושים שנה מהפעם האחרונה שהייתי בהצגה הזו, אבל זכרתי כל פרט. וזה בדיוק מה שהיה כל כך מפחיד בהצגה המחודשת שעלתה אל הבמות בימים האחרונים – שהיא לא תצליח לעמוד בציפיות הגבוהות של ההורים שליוו את הילדים רק בשביל שיהיה להם תירוץ לקבל פיסת נוסטלגיה מרגשת.

זה שהסיפור יפהפה אנחנו כבר יודעים וברור שלא היה ספק שהבימוי והתפאורה יפציצו, וכן, כולנו ידענו שלמרות שעברו כמה שנים, עדיין יש את זה לטוביה צפיר, לאלי דנקר, לששי קשת ולכל החברים מפעם – אבל מה עם מוגלי ובאנה?! הפחד הנורא הזה שהם פשוט לא יהיו מספיק טובים חילחל לכל אחד מאיתנו בזמן שקנינו את הכרטיסים, אני בטוחה בכך. הרי אין עוד כמו תום אבני, והכימיה בינו לבין שאר השחקנים הייתה כה טובה שגם השנים לא הצליחו לטשטש, ומה הסיכוי שנמצא עוד זוג יפה כל כך שכבר בגיל 9 גרם לנו להאמין באהבת אמת וללב שלנו לפרפר כמו פאקלי הסנאי כשהוא רואה את שירחאן מתקרב אליו?

וזה לא שהם לא חמודים, הילדים שנבחרו לגלם את מוגלי ובאנה. כן, עקבתי מקרוב אחרי האודישנים והחזרות ואין מה להגיד, מדובר בחבורה של ילדים מוכשרים ומתוקים ודומים עד מאוד, אבל קשה להתווכח עם נוסטלגיה: כשהיא גורמת ללב להתרגש בצורה כזאת, היא לא באמת רציונלית, ואם יש משהו שמפחיד אותה יותר מהכל זה שהמציאות תבוא ותהרוס את הקסם.
וככה זה, השנים עברו וכבר אי אפשר לבקש מתום אבני להתרוצץ על הבמה בתחתונים, וכולנו נאלצנו להשלים עם זה שיהיה עלינו לחבב בחור קטן חדש ושתהיה ילדה חדשה עם שיער ארוך שתגרום לנו להאמין באהבה ממבט ראשון.

אז האם זה הצליח להם?
אני חושבת שכן, ואסביר למה:
קודם כל, הליהוק באמת מצוין. הילדים מקסימים ומוכשרים ויש בהם את כל מה שצריך: הם רקדנים, זמרים, שחקנים וחלקם גם נראים כל כך דומה למקור שזה די מדהים. אבל מעל לכל, הם כל כך מחויבים לדמות ופשוט אי אפשר שלא לסלוח להם על זה שהם לא המקור (בואו, זאת לא באמת אשמתם).
דבר נוסף שהופתעתי לגלות הוא שהקסם של ההצגה נשמר ואפילו השתפר! השירים, הריקודים, התפאורה, השחקנים, התלבושות – הכל היה פשוט וואו. ההפקה ברמה גבוהה מאוד, הכל מקצועי ומדויק. זה נשמע אולי הגיוני וסביר, הרי עברו 30 שנה אז ברור שהדברים ישתפרו, אבל מי חשב על זה כשהזמין כרטיסים? הרי כל מה שרצינו היה לשמר את הקסם של פעם, מי חשב שאפשר אפילו לשפר אותו?! אז הנה, אפשר.
העניין האחרון שעזר לי להתחבר להצגה הרבה לפני שנכנסתי לאולם הוא הדבר הזה שלא היה פה לפני 30 שנה ושיחק לטובת ההפקה שידעה טוב מאוד איך להשתמש בזה. אני מדברת כמובן על הרשתות החברתיות. כבר שבועות שאני רואה בטיקטוק את הפרצופים, את מאחורי הקלעים, את ההכנות והתכנונים למה שהולך להרטיט לי את הלב, וזה עובד. התחברתי, התלהבתי, התאהבתי ובאתי הכי מוכנה שאפשר ועדיין הצליחו להפתיע אותי. כל הכבוד.

אה, ואיך היה לילדים?
"בסדר", אם תשאלו את הבן שלי (6). לא, הוא לא עף באוויר כמוני. הוא כן נהנה, בעיקר בהתחלה, אחר כך התחיל לזוז בכיסא בחוסר נוחות ושאל מדי פעם מתי זה יגמר. הוא עקב, התעניין, צחק, אבל זה היה לו קצת ארוך מדי.
הילדים שישבו סביבנו איבדו את זה בערך בקצב שלו, אחרי ההפסקה זה כבר היה קצת טו מאץ' בשבילם. הגדולים הצליחו לסחוב עד הסוף, אבל הקטנים התחילו לצאת מהאולם לאט לאט, או לעשות הרבה רעש ואז לצאת מהאולם.
ראיתי ילדים מאוד קטנים באולם, סביב גיל שנתיים ושלוש, ולטעמי זה מאוד לא מתאים לגילאים האלה. תשמעו, מי כמוני מבינה את פרץ הנוסטלגיה ואני מניחה שלהגיע לבד להצגת ילדים יכול לעורר אי אלו תהיות וזה קצת מוזר ואולי בגלל זה ממהרים לקחת ליווי בכל גיל בשביל להיכנס להצגה, אבל באמת שלא תצליחו ליהנות אם במשך שעתיים רק יבכו ויתלוננו לידכם ובסוף תצאו באמצע.

לסיום, עוד משהו קטן שהפתיע אותי לטובה: הם מתחילים בזמן! כמעט, אבל עדיין.
איחור של 6 דקות בהתחלה, ורבע שעה בדיוק להפסקה והאורות באולם נכבים והם פשוט מתחילים, ממש כאילו אנחנו בחו"ל. בואו בזמן.

תהנו, אתם הולכים ליהנות. הילדים? אולי…

ראיתם את ההצגה המחודשת של ספר הג'ונגל? דווחו לנו איך היה לכם ממש פה למטה בתגובות!