אימהות לא חולות

אני חולה, אבל אין לי פריווילגיה להיות חולה. וזה לא שיש לי איזושהי שליטה על הנושא, אבל אם אני כבר חולה, כדאי שאני אבלע את זה בנימוס ואמשיך לחייך. כמויות הטישיו שנמצאות פה לידי יעידו – קשה לי לתפקד בימים אלו. אבל למי זה אכפת? לילד, שהיה חולה לפני דקה וחצי, או לאחיו שנדבק ממנו במהירות האור? או אולי לעבודה, בה החסרתי מספיק לאחרונה בגלל כל האמור במשפט הקודם.

בקיצור, תבלעי את הנזלת (זה עדיף מאשר למשוך אותה למעלה כי אז יש לך עסק עם סינוסיטיס, מניסיון) ותמשיכי לחייך. חולה? את? מה פתאום. את 100 מ-100, מתפקדת מושלם בכל יום מחדש. תשנני: את לא חולה – את פשוט על מצב חיסכון באנרגיה.

אז במקום לשכב במיטה עם תה ולנזלת את עצמך לדעת – את מוצאת את עצמך מתעוררת ב-5 בבוקר, לובשת מעיל ויוצאת אל הכפור או מכינה סנדוויצ’ים לילדים בזמן שהחום שלך מטפס ל-39 מעלות. כי מה האלטרנטיבה? להגיד לבני הבית שאמא חולה? זה הרי כמו לשים שלט “הכניסה חופשית” לפלישה המונית של רעב, בגדים מלוכלכים ושיעורי בית שלא ייעשו מעצמם.

בזמן שאחרים יכולים להתמסר לשכיבה במיטה עם נטפליקס ומרק, את מוצאת את עצמך מסדרת צעצועים עם נייר טואלט תקוע בנחיר, תוך כדי שאת מסבירה בטון צרוד: “אמא לא חולה, אמא פשוט… קצת עייפה”. ואם בטעות כן ניסית להיכנע למחלה ולשכב לנוח, את תקבלי ביקור פתע של הילדים עם שאלות הרות גורל כמו:

• “אמא, איפה החולצה האדומה שלי?”

• “אמא, מי יותר טוב, רונאלדו או מסי?”

• “אמא, רוצה לראות אותי מבקיע גול?”

וכמובן, השיא מגיע כשבן הזוג שלך, אהוב ליבך, מודיע בקול מודאג: “נראה לי שאני מתחיל להרגיש משהו…”. וזהו. זה הדבר האחרון שאת זוכרת. ברגע הזה את מבינה שהבריאות שלך כבר לא הנושא כאן, כי הנה נולד לו חולה חדש בבית – והפעם חולה אמיתי, כזה שזקוק לאשפוז בסלון עם שמיכה, תה ומסע הישרדות אישי.

אז לכל האימהות שם בחוץ, שחולות אבל ממשיכות כרגיל – שתדעו שאתן גיבורות! ותחשבו על זה ככה  – ביקום מקביל יש גרסה שלכן עם כוס תה, פוך ונטפליקס בלי הפרעות. זה פשוט לא פה.